בני ישיבה מארצות הברית בזמן טקס ההבדלה שמסיים את השבת. הנערים הגיעו אל דינוב כחלק מסיור שלם במרכז אירופה שכולל ארצות אחרות מלבד פולין.
1.
חרדים מכנים את העיר ריישה, אבל הפולנים מכנים אותה ז'שוב. הכפילות הזו בין הבנה יהודית ופולנית תלווה את המסע שלי בימים הקרובים. קול פולין סיקר בעבר את הנעשה בדינוב, עיירה קטנה הסמוכה לז'שוב (כשעה נסיעה באוטובוס) שם פיני פומפ מחסידות תולדות אהרון במאה שערים בנה מרכז הארחה ומורשת ליהדות פולין (החרדית), אבל שווה לחזור ולבקר את הציונים הקדושים (קברי הצדיקים וגדולי החסידות). לא כי הם משתנים, אלא כי אנחנו, ומה שאנחנו שמים אליו לב, משתנה עם הזמן.
לוחית הזיכרון על המבנה שבעבר היה בית הכנסת החדש בריישה והיום הוא גלריה לאמנות.
2.
קל להגיע אל ז'שוב מוורשה, יש קו ישיר בחברה שנקראת פולסקי בוס שגם משרתת יעדים אחרים בפולין ומחוצה לה. החברה מקפידה שהנסיעה תהיה נוחה ככל האפשר, בנסיעה מהבירה הפולנית אל ז'שוב (כחמש שעות) דיילת הגישה לנוסעים קפה, לחמניה, וגלידה בשלוש פעמים נפרדות. יש נוחיות בקומה התחתית של האוטובוס ויש חיבור לרשת לכל מי שרוצה כחלק מהשירות. הנוסעים ברובם לא יגיעו אל דינוב דווקא, הם רוצים להגיע להרים בסלובקיה (דינוב קרובה לגבול בין פולין וסלובקיה) או לבלות בז'שוב, שבאופן יחסי לעיר קטנה יכולה להתגאות בכיכר יפה ושפע יחסי של מסעדות, גלריות, ובתי הארחה. (בחזרה, אגב, לא מקבלים כלום. אולי מתוך מחשבה שוורשה היא גמול נאה בפני עצמה ולא צריך לפתות אנשים להגיע אליה).
אלא שהחרדים, שהם הקבוצה העיקרית שעמה אשהה בימים הקרובים. לא מגיעים אל דינוב באופן שתיארתי. הם מגיעים או באוטובוס כחלק מסיור מאורגן של בני ישיבות שנמצאים במסע בעקבות שורשיהם המשפחתיים והעולם היהודי שחרב במרכז אירופה (כך שההגעה אל דינוב היא חלק מסיור משולב שכולל את הונגריה, אוקראינה, וקפיצה לאושוויץ) או בטיסה זולה כחלק מביקור בקברי צדיקים, מה שידוע בתרבות החרדית כציונים הקדושים. וורשה, ז'שוב, קרקוב אינן חשובות לחרדים כערים, רק כנקודה הכרחית כדי להגיע אל הציונים הקדושים. מסעות עבור חרדים אינם תענוג גדול, כשאני עוזר לבחורי הישיבה לפרוק את הכבודה שלהם (אחד מהם שואל מאחורי גבי באנגלית מה אני בדיוק, פולני או יהודי) אני שואל למה הם צריכים כלי בישול ואוכל יבש אם הם מגיעים אל מקום שיש בו מכל טוב והכול כשר. הבחור מחייך ואומר לי: "כי אנחנו עוזבים מתישהו." חרדי מבוגר ונשוא פנים שואל אותי אם יש חלב במקום וקורן מאושר כשהוא שותה את הקפה בחלב שלו. "זה הקפה הראשון שאני שותה כבר שבוע", הוא אומר לי, "לא יכולנו להשיג חלב ישראל בשום מקום אחר." זו הסיבה שפיני פומפ הולך למאפיה מקומית ומדליק את האש בעצמו כדי שהלחם והקוגל יהיו כשרים. זו הסיבה שהוא הולך למחלבה כדי לפקח על תהליך החליבה. מדובר בכמויות של עמל שמי שלא מכיר אותו לא יכול להעריך, ולכן גם לא לכבד. כדאי להגיע לדינוב מהרבה סיבות, אבל הסיבה הזו ראויה ליחס מיוחד, גם מי שאינו חרדי לא יוכל להישאר שווה נפש כשהוא רואה את המאמץ שמושקע במקום.
פנחס פיני פומפ ועוזר מספקים במו ידיהם קוגל כשר לאורחים. הודות למאפיה פולנית מקומית, האורחים נהנים מדברי מאפה כשרים וטריים. .
מאיר, מברוקלין שבניו יורק, השתדל רבות למען האורחים, הצילום מתוך מטבח המקום בהכנות לפני השבת.
הצרכים הייחודיים של החרדים מכתיבים כלכלה שונה, בדינוב אני רואה סצנה שיכלה להתקיים בפולין הקונגרסאית. חרדי מבוגר ונשוא פנים עם זקן אפור מתדיין עם שני נהגים פולנים באמצעות מתורגמן, וויטק אוסמאינסקי, פולני שעבד בארץ כמה שנים כפועל זר ולכן יודע עברית מדוברת, על העלות של הסעתו אל ליז'נסק. הסצנה יכלה להתקיים גם לפני מאתיים שנה עם בעלי עגלות פולנים. יש בזה משהו שהוא לכאורה על זמני, אבל לא קפוא. וויטק למשל מתלונן מול פיני על זה שמישהו הסיר את הרקלמה שלו, אני מתקן אותו שהמילה בעברית היא פרסומת. הוא מחייך. בכלל הנוכחות שלי כיהודי אחר מעוררת הרבה עניין בדינוב. החרדים נעזרים בי כדי ללמוד כמה מילים פשוטות בפולנית, "תודה", "לחיים", לא משהו מסובך. לא משהו שיעלה על כמה מילות נימוס בדרך לציון הקדוש. זה לא חשוב להם.
אבל בינתיים אנו ברישא. סיבוב קצר בעיר יספיק כדי לראות מה עושים שם ממורשת יהודית. את בית הכנסת החדש הפכו לגלריה לאמנות ואת בית הכנסת הישן לארכיון. פקיד הארכיון לא מרשה לי להיכנס פנימה. אני מבלה כשעה מול הציורים הנהדרים של בוגדן קורז'ובסקי בבניין שהיה פעם בית כנסת. ציורים נפלאים, בחלקם הם תלויים מהקיר כאילו היו מרבד, ללא מסגרת. אני מופתע לגלות שלמרות העומס החזותי הם מאוד קלים במשקלם. הציורים המופשטים האלו, שעוסקים בדרכם שלהם ברוחניות וסמלים, נראים לי כהולמים את האתר בו הם מוצגים. בפארק ליד בתי הכנסת יש אנדרטה ליהודי המקום ששולחו למחנות וכתוב שהפארק היה פעם בית הקברות היהודי.
קיר בית הכנסת היהודי הישן בריישה, היום ארכיון.
אנדרטה לזכר יהודי ריישה, מיקום, פארק שבעבר היה בית הקברות היהודי.
אחד הציורים של בוגדן קורז'ובסקי, אולי זה לא מקרי שציור של בית הפוך, שנמצא בצורה הפוכה לאמת, מוצג בחלל שהיה פעם בית כנסת.
יש בריישא, סליחה, ז'שוב, גם מוזיאון קטן וחמוד מאוד לאנימציה פולנית שנקרא דוברה נוצקה ("לילה טוב", תוכנית לילדים ששודרה ועדיין משודרת בטלוויזיה הפולנית). באוסף המוזיאון יש שידה עם מגרות שנפתחות וניתן לראות בהן עטיפות מסטיקים עם דמויות מתוכניות האנימציה, כרטיסי טלפון, תגים של יחידות בצופים, ושאר מזכרות. אני לא יודע למה אבל המוזיאון הזה גרם לי לחשוב על המאמץ שהושקע בלברוא סוג של מודרניות נוחה לדור של אחרי מלחמת העולם השנייה. מודרניות של "הדבורה מאיה" נניח, מודרניות שהובילה לכך שיש כמה דברים שחלק גדול מהאנושות מכיר ויודע וחולק כקבוצה. למשל, איך נראה סופרמן. גיבורי התרבות במוזיאון אינם מוכרים למערביים אבל הם חלק ממשהו שהתקיים בארצות הגוש המזרחי שניסו לתת פייט להגמוניה האמריקנית, אולי בצדק. זה מוזיאון מתוק מאוד, והוא מאזן את שלל תחנות האוטובוס בדרך לדינוב שנושאות, אולי במבוכה מסוימת, גרפיטים בגנות היהודים, כוכבי דויד מתחת לגרדום.
גומי לעיסה עם הדמות של לולק מבולק ולולק, את הדמויות יצר ולדיסלב נרבצקי.
3
דינוב, בין הבתים הפולניים הכפריים, שכולם מקושטים ומצוירים ומתנוסס עליהם גג חדש לתפארת הכלכלה הפולנית, יש בית אחד שעדיין לא גמור לגמרי. הפועלים בונים בו גג חדש לבית הכנסת ויש עדויות לתהליכי בניה בלתי פוסקים מסביב לו. בבניין הזה יש גם מקווה מפואר, מיטות לאורחים, ומטבח שמספק שפע של אוכל כשר באיכות וטריות שבדרך כלל לא מוצאים בפולין. "החרדי מחוץ למקום שלו מיד נעשה רעב", הסביר לי פיני בשיחה קודמת, "הרי הוא תמיד רואה אוכל בדרך למקום בו הוא רוצה להיות, אוכל שהוא לא יכול לאכול. אז מאוד חשוב לחרדי לאכול מיד כשהוא מגיע למקום שהוא בוטח בכשרות שלו." הקבוצות מגיעות ביום ובלילה וכל פעם יוצאות מהמטבח מנות חמות וחדשות. למשפחה ישראלית שבדרך אל אושוויץ, לחבורה של בחורי ישיבה מברוקלין, למבקרים שפשוט באו לספוג את היהדות. יש כמה וכמה מניינים, יותר זימונים לקידוש ביום אחד מכפי שכנראה יש בריישא בשבוע, זמירות לשבת. זה בניין בולט, הוא אחר, והוא מושך תשומת לב.
הפולנים מסביב נהנים מהתיירות היהודית יוצאת הדופן שבאה אליהם (ויטק הוא לא הנהג היחידי בשוק) וגם המאפייה, המחלבה, והסופר המקומי. הקרבה הפיזית יוצרת אפשרויות לראות את היהודים (מודעה תלויה מסבירה לחרדים לא להיעלב אם פולנים באים לראות אותם בשבת ומצלמים תמונות כי הם לא מבינים שאסור, המודעה גם מציינת שאסור לבקש מהגוי לתת את התמונות למצולם אחרי השבת כי אז הוא מצלם יותר), הפולנים שיוצאים לטייל עוברים ליד המרכז ויכולים להציץ מהחלונות. לפעמים הם באים לשאול משהו, להתעניין. (אבל, בניגוד לאוקראינים, לא כדי לבקש נדבות).
אחד מאותם אנשים הוא קובה. פולני צעיר שמגיע אל דינוב של החרדים מז'לונה גורה לבוש כולו בלבן ועם סוג של כאילו תפילין כרוך על מצחו וזרועו (רצועות מחומר רך עם מילים עבריות מודפסות עליהן). הוא ישן ברכב שלו וניזון מאצות ים וקפה ברזילאי כי הוא צמחוני. למה הוא צמחוני? "אדם וחווה בגן עדן לא אכלו בשר", הוא אומר לי, "אז אני צמחוני." הוא רק אדם אחד אבל אני חושב שצריך רגע להתעכב עליו ולהסביר מה ומי הוא כי הוא מייצג תופעה חשובה ביחסים בין יהודים ופולנים. אני אמסור את מה שהוא אמר לי:
"אני שייך לכת נוצרית אורתודוקסית בה נטבלים בגיל מבוגר כי אם נטבלים כתינוקות לא יודעים אל מה נכנסים ולכן זה לא שווה כלום. לפני ההטבלה שלי התחלתי לחשוב, מאיפה אני יודע שהכנסייה שלי היא הנכונה? התחלתי לקרוא את הברית החדשה והבנתי שזה לא זה. ואז התחלתי לקרוא תורה והבנתי שזה זה. התחלתי לחפש איפה יש יהודים, הגעתי אל בית וורשה" (הקהילה הרפורמית של וורשה) "ואל איך קוראים להם, בית קרקוב" (הקהילה הרפורמית של קרקוב). "אבל גם זה לא טוב. איך זה שאישה יכולה להיות רב? "(הוא התכוון לרב טניה סגל מבית קרקוב) "זה הרי אסור. והיות ואני לא יכול להיות חרדי כי לא גדלתי אל זה, והיות והיהודים לא מסכימים בינם לבין עצמם איך צריך לקיים את התורה. החלטתי שאני עברי, לא צריך גיור, לא צריך להיות בבני נוח" (ארגון שמאפשר ללא יהודים לקיים את שבע מצוות בני נוח בלי גיור). "אני עברי וזה מספיק לי, רק אני, התורה" (הוא מראה לי את התרגום שהוציאה קרן לאודר לתורה במהדורה פולנית ועברית) "ואלוהים, זהו."
במהלך השבת הוא יושב לסעוד עם החרדים ומקבל את אותו יחס כמו כולם מבחינת המזון. אבל לא מדברים איתו, הוא מבלה חלק גדול מהזמן בשתייה של בירה ויין ומושך לעצמו כורסה נוחה להתיישב בה. "מאז שהחלטתי לא להיטבל", הוא אומר לי, "המשפחה שלי החליטה לחתוך אותי החוצה, חושבים שאני משוגע, קוקו." אחרי שאני משוחח עמו בפולנית אברך צעיר מטבריה שואל אותי מי ומה הוא. אני מסביר כמיטב יכולתי.
אבל הנה הסיבה לכך שאני כותב על קובה, כחלק מהשיחה שלנו הוא הצביע על הבתים של הפולנים בדינוב שנמצאים מול המרכז ושאל אותי: "למה יהודים צריכים לגור בפולין? הרי הפולנים שונאים יהודים, אני יודע את זה. עכשיו הזמנים טובים, איחוד אירופי, סובלנות. אבל חכה חכה. הרי פיני לא קנה את האדמה" (מצביע למטה) "שהבניין הזה יושב עליו. זה רק מבנה. היום סובלים אותו כי הוא מביא פרנסה לאנשים מסביב אבל חכה, יכול להיות שזה לא ימשך לנצח." כשאני שואל אותו למה בעצם היחסים בין פולנים ויהודים צריכים להיות מעגליים ותמיד להסתיים באיבה הוא מושך כתפיים. "אני לא מאמין באופטימיזם מטופש", הוא אומר, "צריך להיות ריאלים." ולרגע אחד, למרות הפאות שגידל לעצמו והלבוש הלבן והתפילין המאולתר שגורמים לו להראות כמו קריקטורה של יהודי, הוא נראה כמעט שפוי.
יכול להיות שלא צריך לכתוב על אנשים כאלו. אבל השיחה הזו מאירה על כמה דברים שבדרך כלל לא מדברים עליהם והם חשובים. היות ואין בפולין יהודים רבים שהם יהודים הלכתיים, ומעט מאוד יהודים שגדלו כחלק ממשפחה יהודית, החיפוש הפולני על איך להיות יהודי מחייב דיאלוג עם אנשים שאינם רגילים. היהודים מושכים את הפולנים, לא רק את הפולנים מזרע ישראל אלא גם פולנים אחרים. רובם הגדול נמשכים אל דברים חיוביים, לימוד השפה העברית, להתמחות בהדרכת תיירים יהודים מארצות הברית בקרקוב, מוזיקה יהודית. אבל יש חלק אחר לגמרי. פולין של השוליים, אם אפשר לקרוא להם ככה. והיות ואין מרכז ברור לחיים היהודיים בפולין השוליים משפיעים הרבה יותר מכפי שהם יכלו להשפיע במקומות אחרים בעולם. ואולי אני מגזים, והסיבה היחידה שקובה הגיע אל דינוב זה כי אנשים קיצוניים נמשכים אלו לאלו. כשאני אומר לו שהבעיה היא שהוא העברי היחידי בכל פולין הוא צוחק. "כשלחרדים יש בעיות זה ברבים", הוא אומר לי, "לי כשיש לי בעיה זה רק אני, בעיה אחת. הרבה יותר קטן ופשוט." בשבת בערב הוא כבר לא נמצא, נסע לחפש את אלוהים במקום אחר.
4
הזכרתי קיצוניים אבל שבת אחת בדינוב מספיקה כדי לחשוב פעם ופעמיים ושלוש על השאלה מי הוא קיצוני. במהלך השבת כמה נערים חרדים (בני שבע עשרה בערך) השקיעו הרבה מזמנם כדי שאבין מה הם חושבים ואיך הם מרגישים. אלו לא דברים שקל לאדם שאינו חרדי לשמוע אבל חשוב להבין שיש חרדים שחושבים כך או לפחות חושבים ככה בכמה מקרים. נתחיל מהדבר הקל יחסית, השואה הייתה עונש מאלוהים ליהודים על כך שנטשו את דרכה של תורה. הרעיון הזה חזר כל כך הרבה פעמים בשבת הזו שאני מאמין שזו תפיסה מקובלת בעולם החרדי, ובצדק, אם הכל מהשם אז גם השואה מהשם ולכן יש לה סיבה (הם לא טוענים שהם יודעים אותה, רק שאלוהים אוהב אותנו ולכן יש לו סיבה). נעבור לדברים האחרים, המדינה הישראלית, לפי תחושתם, רודפת אותם ורוצה להשמיד את החרדים. סמינר בנושא "שילוב החרדים בחברה הישראלית" לא נשמע לצעירים שאתם דיברתי כדבר טוב, זה נתפס כאילו יש קנוניה, יושבים אנשים, מעשנים סיגר, ומתדיינים בשאלה איך להרוס את החרדים. אחד מהם, שהתעקש לחזור אלי פעם אחר פעם כדי שאבין, מהחרדים הירושלמים, אמר כך: "החילוני הוא לא אח שלי, מה פתאום אח שלי? זו הבעיה, הם אומרים, אני מדבר עברית, אני גר בארץ ישראל. אני יהודי כמוך. אבל זה לא נכון. יש צורה להיות יהודי, יש אמונה בהשם, יש הכנעה לרצון שלו. זה לא לבחור מה שבא לך, מה שנוח לך באותו רגע. הגוי מתייחס אלי יותר יפה מהחילוני כי לגוי לא איכפת שאני יהודי, הוא מקבל את זה שאנחנו שונים. אבל החילוני, בגלל שגם הוא עושה משהו שהוא חושב שהוא ליל סדר, חושב שהוא יהודי ויש לו זכות להשפיע עלי שאני אשתנה. למה שאני אשתנה? בשכונה שלנו פרסמו כרוז עם ציור של מבצר, הם רוצים להרוס את המבצר. כי הם מקנאים בנו, כי הם מהצד של הטומאה."
למי שלא מבין, הצד של הטומאה זה התייחסות לעולם הקבלה הלוריאני, לפיו בבריאת העולם הקדוש ברוך הוא שפך את האור אל תוך הכלים והם נשברו ולכן העולם מורכב מקליפות (כוחות הטומאה או הגשמיות) וניצוצות (רוחניות, הטוב) והתפקיד של היהודי לקיים מצוות וכך לתקן את העולם, לעזור לאלוהים. הציונים, המדינה הישראלית, ואפילו אלעזר בן יהודה (לפי אותו נער חרדי) הם מהצד של הטומאה. ולמה זה?
"אלעזר בן יהודה היה כופר, יימח שמו, אתה יודע איזה כופר הוא היה? הוא מת בשבת בזמן שהוא כתב בלשון הקודש" (למעשה הוא מת בליל שבת, אחרי צאת השבת) "אני אסביר לך למה מה שהוא עשה זה דבר נוראי. העברית היא שפה קדושה, שפת קודש, ומה עשו הכופרים? הם לקחו את שפת הקודש והפכו אותה ללשון דיבור כדי שהיא תהיה קליפה שהטומאה הציונית תוכל להתחזק ממנה. כי מה קורה? הישראלי חושב שהוא יהודי כי הוא מדבר עברית! אני גם לא מבין עמוק בדברים האלו, יש שמבינים יותר, אבל אני מבין שהוא היה מבקש שאנשים יבואו אליו בשבת עם שאלות בעברית רק כדי להגדיל את חילול השבת. לא רק הוא, כל מי שכותב בעברית לא מהצד של הקדושה מוסיף לטומאה."
הנערים שאיתם דיברתי רצו מאוד שאני אבין שהעולם בו הם חיים הוא עולם בו העולם כולו נגדם, עולם שמבקש להכחיד את היהדות האמיתית. עולם בו המדינה הישראלית הורסת קברים בכוונה, מזמנת את החרדים ללשכת הגיוס כדי ללעוג להם (לאמתו של דבר שפת האם של רובם היא יידיש, הם מדברים עברית אבל לא תמיד כל כך טוב. מה שבאמת מקשה עליהם למלא טפסים בלשכת הגיוס כי הם לא מכירים את המונחים הנכונים. הירושלמי למשל לא ידע מה זה בית ספר תיכון ), עולם שבו היהודי האמיתי צריך תמיד להקריב, תמיד להתחזק, תמיד להיות במגננה. כשאמרתי לאחד מהם שבכל זאת שווה לגור בירושלים כי יש שם לאפה כשרה לפסח, דבר שאין בארצות אחרות, הוא צחק ואמר "אנחנו לא אוכלים לאפה כשרה לפסח. זה לא המנהג שלנו. אנחנו לא נהנים מהדברים האלו." הם טענו, פעמים רבות ובלהט רב, שהחיים בחברה הישראלית קשים להם. שהם לא מרוויחים שום דבר מהמדינה, להפך, לפי תפיסתם הם מעניקים למדינה חיות ולחלוחית (הם התכוונו לזה שהודות ללימוד תורה וקיום מצוות העולם כולו מתקיים ולכן המדינה הציונית מתקיימת) והישראלים, במקום להעריך את זה, רק שוטמים אותם ובזים להם. "אני לא יכול להיות חבר של חילוני", אמר לי הירושלמי, "אם אני אהיה חבר שלו הוא יחסל אותי. הילדים שלנו ישחקו ביחד וזה יהיה הסוף של החרדיות."
אדם חרדי מבוגר יותר מאזין לשיחה שלנו ומבקש להגיד לי משהו. "הם ילדים חמודים אבל תן להם כמה שנים", הוא אמר לי, "הם יחשבו אחרת." הנערים מתווכחים איתו בלהט ובוויכוח שלהם אני רואה דבר מוזר. הם היו רגועים וחביבים מאוד כלפי אבל מולו כל הכעס והתסכול שלהם יוצא החוצה, לרגע אחד הם חוזרים להיות מתבגרים שרבים עם אבא ואימא.
5
פנחס פיני פומפ, הרוח החיה מאחורי המרכז ליהדות פולין בדינוב.
כשאני מתפלל את תפילת שחרית לשבת עם בחורי הישיבה מארצות הברית אני רואה תמונות של החיים היהודיים בדינוב מלפני השואה. חלק מהדמויות הודפסו על התצלום כדי שתהיינה שקופות למחצה. הבחורים לא מקבלים היסטוריה יהודית שכוללת את הבונדיסטים, הקומוניסטים, את החילונים, את הציונים. אין תמונות של יוליאן טובים (משורר יהודי שכתב בפולנית) למשל, זה לא חלק מתולדות העם היהודי שהם מקבלים כיהודי. התיירות החרדית אל פולין, אם כך, היא משהו מיוחד. זו לא תיירות של יהודים שבאים אל פולין כדי ללמוד ולהשתנות אלא תיירות של יהודים שבאים אל פולין כדי להתחזק במה שהם כבר יודעים. אם המשלחות של משרד החינוך הישראלי מנסות לשלב פגישה עם בני נוער פולנים כדי שהדיאלוג בין הקבוצות יהיה טוב יותר במקרה של החרדים אין שום סיכוי שזה יקרה. בעולם שבו עשיו שונא ליעקב אין סיבה ללכת לדבר עם עשיו מעבר לדברים הנחוצים, כמה עולה נסיעה לאושוויץ? איפה השירותים? זה לא נובע משנאה אלא ממשהו עמוק יותר ופשוט יותר, פשוט לא צריכים לדעת את זה. משפחה ישראלית שאני שואל אותה אם במקרה הביאו מהארץ עיתון מחייכת שאני מזכיר את העיתונים שאני רגיל לקרוא. אני מנסה את העיתונות שאני יודע שקיימת בעולם הדתי, "המודיע", "יתד נאמן", "מקור ראשון". אב המשפחה מסביר לי שהם לא קוראים את העיתונים האלו גם כן. "אז מה אתם כן קוראים?" אני שואל אותו. "את המשפחה", הוא אומר לי, "זה שבועון."
בשיחה עם פיני הוא אומר לי מה המטרה של המרכז, המטרה של המרכז בדינוב היא לאפשר חיים יהודיים אמיתיים בפולין. לא פחות ולא יותר. וזו הסיבה שכל יהודי בפולין יכול לבוא לשם ולהתארח ולאכול ולבלות את החגים חינם אין כסף. היות וכמות החרדים בפולין מוגבלת לכמה משפחות של יושבי קבע צמיחה של המרכז תוכל להתקיים רק אם חרדים מישראל וארצות אחרות יבחרו לגור בפולין כקהילה. איני יודע מה השכנים הפולנים יחשבו על זה, אבל אם יהיו בפולין חיים חרדיים זה יהיה סימן טוב לכך שפולין מתקרבת אל המערב. אם יש חרדים במנצ'סטר, אין סיבה שלא יהיו חרדים גם בפולין.
(ח.ה)